יום שלישי, 30 בנובמבר 2010

נדחו טענות יהונתן קלינגר ונאסר להמשיך בהטרדה נגד קציני בית המשפט

הטרדה מאיימת אינה יכולה להתכסות בחופש הביטוי וניתן צו נגד ניצול לרעה של חופש הביטוי.

יהונתן קלינגר מתאכזב, בית המשפט דחה את טענותיו של יהונתן קלינגר ואסר על חברו ערן ורד להמשיך להטריד את קציני בית המשפט ובני משפחותיהם.

 משמעות ההחלטה נגד ערן ורד - נגרמה פגיעה חמורה באינטרס הציבורי.
 
ניתוח משפטי לאור מתן צו למניעת הטרדה מאיימת בפסק הדין ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד
לאחר שניתחנו את פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד ערן ורד בו דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על ערן ורד להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי, לאחר שתירוציהם שיש לאפשר הטרדות לאור חופש הביטוי, לא התקבלו.
חופש הביטוי משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעת – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).
למרות העדר גבולות חופש הביטוי, במקרים חריגים, גם הלגיטימיות שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.
בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד, הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד ערן ורד, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי.
באותו הדיון, דחה בית המשפט את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, שיאסור עליו לבצע חלק מפעולותיו, אותן נאסר עליו להמשיך לבצע.
בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר כבוד הנשיא, השופט אהרון ברק, כי:
"לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."
הנשיא דאז, כבוד השופט אהרון ברק הדגיש בפסק דינו, שרק במקרי קיצון חריגים, בהם קיימת הסתברות קרובה לוודאות שהניצול לרעה של חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי, יוגבל חופש הביטוי בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר וחברו המטרידן לימדו, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות יש כאלו המוצאים את הדרך לנצלו לרעה ולבגוד במטרתו האמיתית של חופש הביטוי.

נזכיר שהערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין עוד הסביר בקביעותיו על גבולות חופש הביטוי, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

הכותב הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין
האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

חופש הביטוי- בית המשפט דוחה את טענותיהם של יהונתן קלינגר וחברו

הטרדה מאיימת אינה התגלמות לגיטימית של חופש הביטוי: בית המשפט דוחה את טענותיהם של יהונתן קלינגר וחברו 


מהי אם כן משמעות הגבלת חופש הביטוי על ידי בית המשפט, מהי משמעות הפגיעה החמורה באינטרס הציבורי המביא את בית המשפט לתת צו המגביל את חופש הביטוי.

ניתוח לאור מתן צו למניעת הטרדה מאיימת בפסק הדין ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד המטרידן

לאחר שניתחנו את פס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד המטרידן בו דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על חברו להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי, לאחר שתירוציהם שיש לאפשר הטרדות לאור חופש הביטוי, לא התקבלו.

חופש הביטוי משתרע על כל צורות הביטוי; הוא כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות ודעות חריגות; הוא משתרע על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש להביע דעת – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).

למרות העדר גבולות חופש הביטוי, במקרים חריגים, גם הלגיטימיות שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.
בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד המטרידן, הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד המטרידן, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי.

באותו הדיון, דחה בית המשפט את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, שיאסור עליו לבצע חלק מפעולותיו, אותן נאסר עליו להמשיך לבצע.

בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר כבוד הנשיא, השופט אהרון ברק, כי:

"לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. ענין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."

הנשיא דאז, כבוד השופט אהרון ברק הדגיש בפסק דינו, שרק במקרי קיצון חריגים, בהם קיימת הסתברות קרובה לוודאות שהניצול לרעה של חופש הביטוי יפגע באינטרס הציבורי, יוגבל חופש הביטוי בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר וחברו המטרידן לימדו, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות יש כאלו המוצאים את הדרך לנצלו לרעה ולבגוד במטרתו האמיתית של חופש הביטוי.

נזכיר שהערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין עוד הסביר בקביעותיו על גבולות חופש הביטוי, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

הכותב הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין
האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

 

יום שבת, 27 בנובמבר 2010

חוות הדעת שלנו: יהונתן קלינגר וחברו פוגעים פגיעה חמורה באינטרס הציבורי

בית המשפט: צו למניעת ניצול לרעה של חופש הביטוי

בית המשפט קבע: לבקשת עורכי דין נועם קוריס ושות' ניתן צו הטרדה מאיימת נגד מטרידן ונאסר עליו לשלוח דואר אלקטרוני, למשך 6 חודשים.

בהחלטה שהותרה לפרסום בימים אלו, קבע בית השלום בתל אביב (כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק) במסגרת תיק הטרדה מאיימת ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח'  (ה"ט 30520-09-10), נקבע, כי התנהגותו של המטריד או לפחות חלק ממעשיו, מהווים הטרדה מאיימת נגד חמישה מבקשים לפחות, שפנו לאור המעשים לקבלת צו הגנה מבית המשפט.

בית המשפט ביקר את ההטרדות שביצעו בקשר עם קטינים, בני משפחות המבקשיםואסר עליו בצו להמשיך במעשיו הפוגעים בקטינים.

ההטרדות החוזרות , כנגד צוות משרד עורכי הדין ובני משפחותיהם החלו, לאור הסתה לכאורה שננקטה על ידי באי כוח המטריד, שטענו בפורמים שונים כי עו"ד החולק על דעתם בקשר לחוק הספאם עובר על החוק, למרות דעותיהם של מומחי משפט ועורכי דין (ונכון להיום גם בתי משפט שונים), שדווקא תמכו בפרשנות שניתנה על ידי המבקשים לחוק הספאם.

צו ההטרדה המאיימת, ניתן למרות  התעקשותו התמוהה שלעו"ד יהונתן קלינגר בא כוח המטריד, שניסו לטעון במרץ כאילו אין פסול בנקיטת מעשים שיש בהם פגיעה בקטינים, עד כדי שסירב לגבולות שנועדו למנוע ניצול לרעה, של חופש הביטוי.

בעקבות צו ההטרדה המאיימת הועלתה אף ביקורת, על עו"ד קלינגרעוד דרש מהטעמים ששמר עימו, להעדיף הטרדות הפוגעות בבני המשפחות של קציני בית המשפט, על פני פעולות משפטיות חוקיות, שהיה יכול לנקוט לכאורה לשיטתו, על פי דין.

בית המשפט עוד התריע בנושא, כי גם פרסומים שאינם מהווים הטרדה מאיימת אינם בהכרח ראויים והסביר שגם אלו "יכלו להיעשות בדרך אחרת".

בשל אופיו המיוחד של הליך צו ההטרדה המאיימת, בית המשפט לא נכנס לדקויות בדיקת אי אמיתות הפירסומים במקרה הפרטיקולארי שהובא בפניו, אך בכל מקרה יאמר שהרשת חברתית פייסבוק החליטה ממילא להסיר את הפרסומים ולהזהיר את מקימי הקבוצה, כיוון שממילא מעשיו היו פסולים גם פייסבוק.

בית המשפט נתן גם, צו למניעת הטרדה מאיימת שאוסר על המטריד לפנות אל המבקשים באמצעות המייל והטלפון, וכן קבע שלפחות חלק מפרסומיו מהווה שימוש לרעה בחופש הביטוי.

"לאור כל האמור לעיל ניתן צו, שתוקפו 6 חודשים מהיום, האוסר על המשיב לפנות למשרד המבקש או למי מהמבקשים בדואר אלקטרוני או טלפונית, וכן אוסר עליו לפרסם תמונות או לינקים לתמונות הכוללות צילום של קטין מחשבון הפייסבוק של המבקש."

בית המשפט ציין, שפניות אל משרד עורכי דין נ. קוריס ושות' באמצעות המייל או הטלפון ממילא נועדו על מנת לקבל יעוץ משפטי ולא קיבל את הטענה שזו היא מטרת המטריד.

יום חמישי, 25 בנובמבר 2010

נפתלי בנקין בעתירה לבית משפט גבוה לצדק- בג"ץ 7954/10


בג"ץ  7954/10

בפני: 
כבוד השופטת א' חיות

כבוד השופט  י' דנציגר

כבוד השופט ע' פוגלמן

העותר:
נפתלי בנקין
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה

2. משרד החקלאות

3. בית הדין האזורי לעבודה בנצרת
                                   

עתירה למתן צו על תנאי ולצו ביניים

                                   
בשם העותר:
עו"ד ד"ר ל' זרייק



השופט  י' דנציגר:

         לפנינו עתירה המכוונת כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (סגנית הנשיא נ' ארד, השופט ע' רבינוביץ, השופטת ו' וירט-ליבנה, נציגי ציבור ר' חרמש וי' קאול) (להלן: בית הדין הארצי) מיום 25.7.2010 בע.ע. 93/09, בו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האיזורי לעבודה בנצרת (השופטת א' יעקבס ונציג ציבור ז' ראוף) (להלן: בית הדין האיזורי) מיום 31.12.2008 בע.ב. 1156/06, בו נדחתה תביעתו של העותר לקבלת קצובת נסיעה מעבר לתקרה הקבועה בהוראות התקשי"ר וכן דרישתו להכיר בשעות נסיעתו לעבודה וממנה חזרה לביתו כחלק משעות העבודה. 

1.      כפי שעולה מפסק דינו של בית הדין הארצי, העותר עובד במשרד החקלאות ופיתוח הכפר ביחידה לפיקוח על החי והצומח – יחידת הפיצו"ח. ביום 12.2.2006 הגיש העותר תביעה לבית הדין האיזורי וביום 7.12.2006 הגיש כתב תביעה מתוקן. בתביעתו עתר לקבלת קצובת נסיעה מעל התקרה הקבועה בהוראות התקשי"ר, מיום 1.2.2005 עד למועד הגשת התביעה, על פי תעריף מוניות (סך של 27,912 ש"ח), שכן לטענתו אין תחבורה ציבורית לאורך מסלול נסיעתו מביתו למקום העבודה וחזרה. כמו כן תבע העותר כי זמן נסיעתו לעבודה יוכר כחלק משעות עבודתו (סך של 14,850 ש"ח), עבור תקופת הזמן שבין 1.2.2005 ועד למועד הגשת התביעה. בתביעתו בבית הדין האיזורי לעבודה נטען, בין היתר, כי בעבר הוכרו שעות הנסיעה שלו לעבודה וממנה כחלק ממשמרת העבודה.

פסיקת בתי הדין לעבודה בעניינו של העותר

2.      בית הדין האיזורי דחה את תובענתו של העותר. בית הדין הארצי דחה את הערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין האיזורי ואישר את קביעותיו המשפטיות.

3.      בית הדין הארצי לעבודה עמד על כך שעובר להכרעת בית הדין האיזורי בתביעתו של העותר, הוצע לו על ידי המעביד להצטרף ל"חבילת ההטבות" ממנה נהנים עובדים ביחידת הפיצו"ח. בית הדין הארצי ציין בפסק דינו כי נוכח אופייה המיוחד של יחידת הפיצו"ח, הסכימו משרד האוצר ונציבות שירות המדינה על חבילת הטבות. הצעה זו נעשתה לפנים משורת הדין, לכלל עובדי יחידת הפיצו"ח שבחרו להמשיך ולהיות מועסקים בחוזה מיוחד ו"הנדרשים להגיע למקומות עבודה מרוחקים במסגרת תפקידם". חבילת ההטבות מותנית בהסכמתו של כל עובד ובחתימתו על הסכם פשרה לסיום המחלוקות בין הצדדים והיא כוללת תשלומים אלו: תוספת שכר בסך 900 ש"ח אשר תשולם מדי חודש כתוספת פנסיונית קבועה; תוספת 400 ש"ח המותנית בנכונות העובד להיקרא לפעילות מבצעית בלתי מתוכננת מראש; ותשלום מענק חד פעמי בסך 16,800 ש"ח. כמו כן, לפנים משורת הדין, ובנוסף לקצובת הנסיעה, הוצע לעובדים המועסקים בתפקידי פיקוח "תשלום חודשי בגין הוצאות 'רכב אישי 5'" העולה על 400 ש"ח בהתאם להנחיות החשב הכללי. העותר סירב להצטרף לחבילת ההטבות ומשכך עמד על בירור תביעתו.

4.      על בסיס פסיקתו הענפה של בית הדין הארצי לעבודה בסוגיית קצובת הנסיעה של עובדי מדינה, נקבע גם בעניינו של העותר כי: דמי נסיעה נמנים על הזכויות הנלוות שיש לשלמן לעובד מדי חודש בחודשו, ברם אל מול זכותו הקוגנטית של העובד לדמי נסיעה עומדת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיק בכל הנוגע להסדרת הגעתם של העובדים למקום העבודה. נציבות שירות המדינה הסדירה את נושא החזר קצובת הנסיעה לעובד במסגרת הוראות התקשי"ר וכן במסגרת חוזר החשב הכללי.

5.      בית הדין הארצי קבע בהתאם לסעיף 28.331 לתקשי"ר כמו גם סעיף 2.2 לחוזר החשב הכללי כי קצובת הנסיעה המירבית לה זכאי העובד נקבעת בהתאם לנסיעות אותן נדרש לעשות בפועל, המחושבות על פי תעריף התחבורה הציבורית, ממקום מגוריו לצורך הגעתו לעבודה. שווי הקצובה בגין נסיעה עירונית ובין-עירונית יהא בהסדר "חופשי חודשי" או בהסדר "חופשי חודשי מרחבי" ו"לא יעלה על סכום חודשי כפי שיקבע מעת לעת על ידי החשב הכללי". בהתאם נקבע בסעיף 4.3 לחוזר החשב הכללי כי "עובדים, אשר לצורך נסיעותיהם נזקקים גם לכרטיס 'חודשי חופשי' וגם לנסיעות בינעירוניות, יהיו זכאים לקצובת נסיעה בגובה כרטיס 'חודשי חופשי' ונסיעות על בסיס יומי וזאת עד לתקרה של 1,330 ש"ח לחודש". כמו כן ציין בית הדין הארצי כי במסגרת סעיף 2.7 לחוזר החשב הכללי והן בחוזרים מעודכנים יותר נקבע כי "בכל מקרה תשולם קצובת הנסיעה על פי התעריף הזול ביותר והנמוך ביותר הקיים  באותו מסלול נסיעה".
6.      זאת ועוד, בית הדין הארצי ציין כי במקרים בהם הוצאות הנסיעה עולות על קצובת הנסיעה המאושרת, רשאי העובד לפנות לוועדת חריגים בהתאם לסעיפים 28.331(ו)-(ז) לתקשי"ר. לפי הוראות אלו ועדת החריגים מוסמכת לאשר במקרים בהם מועסק עובד במשמרות או בשעות בלתי רגילות בהן אין תחבורה ציבורית סדירה או לא קיימת תחבורה ציבורית בכלל, הוצאות נסיעות מיוחדות עד לתקרות שנקבעו על ידי החשב הכללי.

7.      בית הדין הארצי קבע כי הגם שעל פי ממצאיו של בית הדין האיזורי עלות הנסיעה היומית של העותר לפי תעריפי תחבורה ציבורית גבוהה לכאורה מהתקרה שנקבעה בחוזר המנכ"ל, הרי מששולמה לעותר קצובת נסיעה בשיעור המקסימאלי על פי חוזר מנכ"ל אין המעסיק יכול להוסיף ולשלם הפרשי הוצאות נסיעה מעבר למגיע לעותר על פי דין נוכח האמור בסעיף 28.331 לתקשי"ר החל על העותר מכוח הוראה מפורשת בחוזה העבודה האישי עליו הוא חתום, המציינת כי יחולו עליו הוראות התקשי"ר. משכך סבר בית הדין הארצי כי אין להתערב בפסק דינו של בית הדין האיזורי. בית הדין האיזורי הוסיף והמליץ לעותר לשקול צעדיו ולהצטרף לחבילת ההטבות של עובדי יחידת הפיצו"ח, וכך אף עשה השופט רבינוביץ בבית הדין הארצי.
8.      עוד הוסיף בית הדין הארצי כי כלל פסוק הוא שאין לכלול את הזמן בו נסע העובד מביתו למקום עבודתו ובחזרה ממנו כשעות עבודה המזכות בשכר, מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העובדה בעת הנסיעה. בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה או חוזה בין הצדדים הספציפיים, המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה. זאת ועוד, בית הדין הארצי ציין כי העותר לא הוכיח את טענתו כי בעבר נכללו שעות הנסיעה כחלק ממשמרת עבודתו. כמו כן צויין בפסק דינו של בית הדין הארצי כי שעות העבודה בעניינו של העותר החלו להיספר רק עם הגעתו למקום העובדה במחסום, כפי שהדברים עולים מחומר הראיות. כמו כן קבע בית הדין הארצי כי לא הוכחה טענתו של העותר כי בתקופה הרלבנטית לתביעה היו מקרים רבים שבמהלך נסיעתו ברכבו לעבודה נתקל העותר במבריחים והיה מטפל בהם במסגרת תפקידו.
תמצית נימוקי העתירה
9.      טענתו העיקרית של העותר היא כי אין תחבורה ציבורית ממקום מגוריו למקום עבודתו, ובפועל העותר מממן מכספו את הגעתו לעבודה באופן בלתי חוקי שכן הוצאות הנסיעה של העובד צריכות להיות משולמות על ידי המעביד. לטענת העותר, קביעת התקשי"ר אינה חוקית לאור התוצאה שהיא גוררת בעקבותיה, ומשכך אין להסתפק באמור בה. כמו כן טוען העותר כי הוא פנה לקבלת היתר להוצאות נסיעה חריגות לממונים עליו, אולם אלו לא פנו לוועדת החריגים בשמו, ומשכך הישענותו של המעביד על הוראות התקשי"ר אינה תמת לב. לטענת העותר, משהוכח כי אין תחבורה ציבורית זמינה בנסיבותיו והוא נדרש להשתמש ברכבו לצורך הגעתו למקום העבודה, אין זה ראוי לחייבו בתקרת הוצאות בלתי רלבנטית. העותר שב ומעלה אף לפנינו את הטענה כי בעבר נכללו שעות נסיעתו לעבודה וממנה כחלק ממשמרת העבודה.
דיון והכרעה
10.    לאחר שעיינתי בכתב העתירה ונספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.
11.    ראשית, כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, אינו יושב כערכאת ערעור נוספת על הכרעותיהם של בתי הדין לעבודה. כך נקבע כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו מתערב בפסקי דין של בית הדין לעבודה, אלא במקרים חריגים, כאשר פסק הדין לוקה בטעות משפטית מהותית, וכן כי הצדק מחייב את תיקונה [ראו: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ (1) 673, 693 (1986); בג"ץ 5618/01 יצחק צויזנר נ' בית-הדין הארצי לעבודה (לא פורסם, 21.8.2001); בג"ץ 840/03 ארגון הכבאים המקצועיים בישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נז (6) 810, 814 (2003)]. מעיון בעתירה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי לא נפלה כל טעות בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה. פסקי הדין של בתי הדין לעבודה בעניינו של העותר מנומקים ומפורטים כדבעי ולא נפל בהם כל פגם. בתי הדין לעבודה פסקו בהתאם להלכותיו של בית הדין הארצי בנושא החזר דמי נסיעה וכן בהתאם להוראות התקשי"ר וחוזר החשב הכללי אשר חלים על העותר מכוח חוזה העבודה האישי עליו הוא חתום. לכן, אין לקבל את טענתו של העותר כי אין נפקות ממשית להוראות התקשי"ר בנסיבותיו הקונקרטיות. די בכך כדי להביא לדחיית העתירה על הסף.

12.    שנית, אף העותר עצמו מציין בכתב עתירתו כי עניינו טרם נדון לפני וועדת החריגים, עקב העובדה כי הממונים עליו לא הפנו בקשה מתאימה. אם אכן טענתו זו של העותר נכונה, הרי שיש לקבוע כי העותר לא מיצה את כל האפשרויות העומדות לרשותו. ככל שלעותר עומדת הזכות שעניינו יובא לפני ועדת החריגים באמצעות הממונים עליו, וטענתו היא כי הממונים עליו מפרים זכות זו, הרי שעליו לנקוט בהליכים המתאימים על מנת לחייבם לעשות כן. מכל מקום, אין זה עניינה הישיר של עתירה זו ומשלכאורה עומדת לעותר הזכות לפנות לוועדת החריגים הרי שאין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה נוכח הכלל לפיו אי מיצוי הליכים לפני הרשות המוסמכת מצדיק את דחיית העתירה על הסף [ראו למשל: בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה, פ"ד מה 1 749, 800 (1991); כן ראו: אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי עילות הסף 161 (2008) (להלן: שרגא ושחר)].

13.    כמו כן, העותר עצמו מציין כי מתנהלת תביעה קיבוצית בין הסתדרות העובדים לבין המדינה בעניין זכויות עובדי יחידת הפיצו"ח, וגם מטעם זה יש לומר כי דין העתירה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי [ראו: בג"ץ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) 50, 59 (1991); שרגא ושחר, בעמ' 223].


14.   אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. 


        ניתן היום, ב' בכסלו תשע"א (9.11.2010)



ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט



יום רביעי, 24 בנובמבר 2010

פסק דין- דוד בן ברוך נגד כונס הנכסים הרשמי


ע"א  3024/09

בפני: 
כבוד השופט א' גרוניס

כבוד השופט ס' ג'ובראן

כבוד השופטת א' חיות

המערער:
דוד בן ברוך
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיב:
כונס הנכסים הרשמי
                                   
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בפש"ר 392/08 מיום 17.2.09 שניתן ע"י כב' השופט מנחם רניאל
                                   
בשם המערער:
בעצמו

בשם המשיב:
עו"ד הילה שלום פינגרהוט





1.      בסיכומים שבכתב של המשיב, הוא הכונס הרשמי, נאמר כי הוא מסכים לביטולו של פסק הדין שדחה את בקשתו של המערער לצו כינוס וכן מסכים הוא להשבת ההליך לבית המשפט המחוזי. זאת, על מנת שיינתן צו כינוס ובית המשפט יקבע מהו התשלום החודשי שעל המערער לשלמו.

2.      נוכח עמדתו של הכונס הרשמי מתקבל הערעור ופסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוטל. העניין יחזור לבית המשפט המחוזי כמוצע על ידי הכונס הרשמי. לא ייעשה צו להוצאות. מיותר לומר, כי הסכמתו של הכונס הרשמי ניתנה בשלב של צו כינוס ואין בכך כדי למנוע ממנו נקיטת עמדה שונה בהמשך הליכי פשיטת הרגל.


3.      הדיון הקבוע ליום 18.11.2010 – מבוטל.



         ניתן היום, ט' בכסלו התשע"א (16.11.2010).



ש ו פ ט
ש ו פ ט ת